גשם רד כבר – עיצוב חורפי

הרוח נושבת. הגשם יורד. הברק מאיר לרגע, החשמל מתנתק. נכון זה לא חייב להיות כך אבל מסתבר שבישראל 2015 זה עדיין קורה…

השראה חורפית

אני חושבת על ההשראה, שהחורף והגשם, העננים והשלוליות, העצים שעומדים להם ערומים וכל מה שעוד קורה שם בחוץ, נותנים לי. השראה בצבעי אפור עם קצת לבן של ענני הגשם, השראה של קצת חום שמשפריץ מהשלולית, השראה של קור, השראה של טיפה ועוד טיפה. טיפה ועוד טיפה.

אני נזכרת כשהייתי צעירה, שנאתי את הגשם, את החורף, את שכבות הבגדים, ובעיקר את הקור שחודר כשאין מספיק שכבות…

ברכת הגשמים

במשך השנים למדתי לראות את "הצבע" והיופי של החורף בכלל והגשם בפרט. אפילו רואַה בו משהו רומנטי. השינוי הזה התחיל לקרוא לי כשלמדתי לפני מספר שנים, מפי מורה וחברה יקרה שלי, אילנה בלידשטיין ז"ל, את הקטע מהגמרא במסכת תענית שעוסק בברכה שמברכים על הגשמים: "אמר ר' אבהו: מאימתי מברכין על הגשמים? משיצא חתן לקראת כלה". (אמרתי רומנטי, לא?) ומה הכוונה של הגמרא? מה הקשר בין הגשם – לחתן שיוצא לקראת כלה?

הרעיון של מה שמובא בגמרא דומה לרעיון של "כי האדם הוא עץ השדה" גם בטבע כמו אצל בני האדם יש חתן וכלה. הגשם המגיע מלמעלה הוא למעשה החתן המשקה את הכלה, האדמה. רק כשהאדמה מתחילה לספוג את הגשם בכמות שיכולה להועיל לה להצמיח את הזרעים החבויים בה, יש ברכה בגשם. רק אז אפשר גם לברך ולהודות עליו.

ומה מברך? ממשיכה הגמרא "מודים אנחנו לך ה' אלוקינו על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו". יש כאן הודאה לא סתם על הגשם בכללי, אלא על כל טיפה וטיפה של גשם. אני שואלת את עצמי, איך אפשר להודות על כל טיפה וטיפה? הרי אין כאן גבול. הטיפות אינן מדידות. יש כאן שפע ענק ללא גבולות!

אבל אולי התשובה היא שכשיש מישהו בצד השני שמוכן לקבל, מוכן להקשיב, מוכן להכיל אז לשפע האין סופי הזה יש מקום. יש תכלית. ואפשר להודות  על כל טיפה וטיפה. חייבים כאן ריקוד זוגי. מצד אחד יש את נותן השפע, ומצד שני יש מי שמוכן להרים את ידיו לקבל ולהכיל את השפע.

יש קטע שאני מאד אוהבת של ר' שלמה קרליבך שם הוא מדבר על חורף – וקיץ. על ייאוש – ותקווה. הסתיו והחורף הם בחינת ייאוש והאביב והקיץ הם בחינת תקווה. ר' שלמה אומר שמצד אחד החורף הוא הרמת ידיים וייאוש ומצד שני יש בזמן הזה המון עומק… והכנה למה שיגיע אחרי החורף. מבחינתי העומק הזה הוא שכשמבינים שהרמת ידיים של ייאוש יכולה להפוך להרמת ידיים של קבלה והכלת השפע.

(לקריאת הדברים של ר' שלמה במילים ובחן המיוחדים לו כל כך http://forums.breslev.co.il/forum/forum_posts.asp?TID=16978  )

הלבשת חלל בהשראת החורף

גם ההשראה החורפית, יש בה משהו מדכא כביכול. הרבה גוונים של אפור, קצת לבן, משהו קודר, חסר, מייאש… אבל אם מסתכלים יותר עמוק לדעתי יש פה גם משהו נקי שמאפשר להכיל את טיפת הצבע של הקשת בענן, את טיפת הצבע של המטריה, או הצעיף. חלל שמעוצב בהשראה כזו מאפשר להכיל את טיפות החיים, את הצחוק, ואת הצבעוניות של האנשים שממלאים את החלל.

נחמד לחשוב מחשבות ולדמיין השראות… ועוד יותר נחמד לבצע, לעשות, לקנות ולהלביש בקיצור להחיות אותם. החלטתי להכין הפקה חורפית שתוכלו ממש לראות ולהרגיש איך החורף הזה מקבל ביטוי עיצובי. כשדמיינתי את הרְקעים האפורים והרהיטים בגווני האפור שחור, ניקל ולבן… מיד הבנתי שהמיקום המושלם להפקה הוא ממש מתחת לאף. יחידת הנופש שלי "סוויטת סלומון" אותה עיצבתי בסגנון מודרני. את היחידה אני משכירה בדרך כלל למבקרים מחו"ל שמגיעים למס' שבועות לירושלים ומבקשים להתארח בשכונת המושבה הגרמנית בְּמַקום בֵּיתי, נעים, מאובזר, נקי, וכשר. התאזרתי בסבלנות שהאורחת שהתארחה בה תארוז את מזוודותיה ותצא לדרכה. ומהר מהר לפני שהאורחים הבאים יצלצלו בדלת "הלבשתי" אותה כראוי לקראת החורף. התוצאה כאן לפניכם. הצילומים הנהדרים הם של מיטב לוברבום בתי הצלמת המוכשרת!  Meitav Photography . איזה כיף של שיתוף פעולה…

התחלתי עם הכניסה לדירה, שעד לפני שנה עמדה לה קצת ריקה, עד שנמצאה לה השידה הנכונה. והסיפור שהיה, כך היה: מכירים את זה שעוד לא נמצא הרהיט הנכון? בדרך כלל אני משתדלת שזה לא יקרה ועושה כל מאמץ למצוא אותו ומהר. אבל משום מה, כאן, זה לא קרה. והרהיט הנכון לא נמצא. עד לאותו היום בו התקשרה חברתי אסתי ובשורה בפיה. "יש לי כמה רהיטים ישנים של סבתא שלי, אני חייבת לפנות אותם ורוצה שיגיעו לידיים שידעו להעריך אותם" אז עשיתי לה "טובה" הבאתי הובלה ואימצתי אותם אל חיקי. על השידה הארוכה הדנית מיד שמתי את עיני, והבנתי שהאוצר שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן נמצא! העמדתי אותה תחת רביעיית תמונות של שערי העיר שצולמו לפני יותר ממאה שנה בירושלים ושמקשטות יחד עם תמונות נוספות מאותה התקופה את קירות הדירה. שיניתי את צבעה מחום לאפור… ועד כאן הסיפור מלפני שנה. כעת נותר לי לקשט אותה עם קצת סגולים. לתלות מעליה מעיל חורפי מחמם, וכסא בר פרוותי מהמם שהוספתי להשלמת האווירה.

 

את ספת העור שבדרך כלל נקיה מכריות, חיממתי בעזרת מגוון כריות סרוגות וארוגות בגווני האפור והצהוב – חרדל. הדום סרוג אף הוא, שטיח ומס' פריטים נוספים הביאו לתוצאה שחיממה לי את הלב.

 

את פינת האוכל הלבשתי גם כן. לא לפני שהכנתי מרק חורפי כתום שהכתיב את טיפת הצבע הכתומה והחמה שהתווספה לאפורים, לניקל ולזכוכית הקרים.

 

לחדר השינה המתאפיין בדרך כלל בגווני אפור לבן הוספתי כריות בצבע ורוד בזוקה. נגיעה צבעונית שמעלה חיוך ומזכירה לנו את האביב שעוד יבוא.

 

שמי אביבה, נולדתי בתחילת האביב. אני אוהבת צבעים וצורות, פרחים, חומרים וטקסטורות. אוהבת את העושר שכל זה מביא כשהוא מחובר והרמוני.

במשך השנים אני לומדת להכיל ולאהוב גם את החורף, עם הקור, והגשם, והפסקות החשמל… עם האפור והחום השחור והלבן. אני יודעת שכשזה נספג ומוכַל היטב תגיע הצמיחה והפריחה. יגיע האביב.

בית ופזמון – הפינה של אסתי שדיאור

אריק איינשטיין, שהחודש ימלאו שנתיים לפטירתו,(כ"ד בכסלו) בשירו "לטפטף טיפה", מדגיש את חשיבותה של הטיפה הבודדת כפרט קטן המהווה חלק ממכלול מִיַם-השפע. בנוסח ההודאה לבורא עולם על כל טיפה וטיפה של גשם, לעומת זאת, מושם דגש על עֵרכָּה העצמי של הטיפה כפרט בפני עצמו. כל המעשים הטובים של כולנו מצטברים אמנם לכוח אחד גדול שבעזרתו "אני ואתה נשנה את העולם" (עוד אריק איינשטיין מפורש), אך גם בכוחה של מחוַוה בודדת – מעשה, חיוך או מלה טובה – לשנות עולמות.

אסתי שדיאור, בוגרת החוג למוסיקולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, מנחה מעגלי שירה בציבור לנשים, ופעילויות חברתיות ולימודיות בנושא הזמר העברי. 054-5665050

 

אהבתם את הפוסט? אשמח לתגובותכם כאן בהמשך. מוזמנים להכנס לדף העסקי שלי  בפייס. ואם אהבתם, פרגנו לייק זה תמיד מחמם את ליבי. שיהיה לכולנו חורף גשום ושופע!